אבי השני

אבא חכה לי

אבא חכה לי

אגיע מיד

לתת נשיקה

לאחוז את היד

רוח אורבת

בחוץ כציד

ומשהו ב

תוכי נאבד

כל המילים הריקות

כל המילים מדליקות

אור למסע דרכך

כל המילים כמרקחה

אבא חכה לי

אגיע מיד

לתת נשיקה

לאחוז את היד

הרוח עוזב

ואיתו הציד

לא תחכה

ולי תאבד

בלדות

בבוקר

הבלדות היו נופלות ומתרסקות

ואחר כך

צריך היה לחבר, שוב,חדשות

עשויות בחלקן מחומריהן

של הקודמות.

קולות הזמרים

צרודים עודם מלָיל

וצליל הכינורות

עוד מהסס אחר שינה

ואף אנחנו רועדים

עם עלעליו של הגרניום

הנחרדים מרוח שחרית

עם הוילון המרקד

צריך מהר לתפוס אותו

לפני ששוב יפיל

את הבלדות

על הרצפה בה משחקים

אורות בבוקר

בפרושֹ

בפרושֹ

השמש נעמד

הביט נכוח

וחייך

ומלחיוֹ צרובת היום

זלג לארץ מטאור

לו אך הייתי אדמה

הייתי מפנה מקום

אך תחת תת

לך מכתש

פתאום הפכתי סנה בוער

אם אור

נגע בנקיקים

צללים לוטפים

במדרונות

בחלונות הזמן איחר

חינם השער עוד נעול

ערב

על פני האור

כתמים כהים

תמונת ערביים נגוסה

סחרחורת של ערווה וחול

במיתרים מתדלדלים

לפסוע ברחוב זמני

לאורך שחק השדרה

בחלונות

מבט אטום

תוקע

טריז בגלגלים

בזגוגיות המכוניות

נשקף

הערב הנעור

אם תתפוס ממלכת

אם תתפוס ממלכת,

שב, עצור מעט.

בין צריחי הגג

הרוח ממהר.

בארמנותיה

יין טוב מוגש,

ובין הנקיקים

צלף יושב מותש;

ליד העקרבים

לאורך הדרכים

בדרך משכנך

שלא ראית עוד

וטרם התחייך

אתה נוגס מפרי

אשר לך הוגש

מיד אלת גיחוך.

חדר ההמתנה

גדול מהסימן

קטן מהעולם

אחות

פרועת שתיקה

גומעת בשקיקה

מיין הארמונות.

אתה הלוא המלך,

לך זכות המתת

ואם תתפוס ממלכת,

שב

ועצור מעט

תפילה

אמרתי

שיר, תפילה

כאב של שחרית

אשמורת אבודה

עונה שנחבאה

מחר

אותו האור

אותה החשיכה

אותו עץ השדה

ישיר את פירותיו

בארץ חרבה

פריחת

נווה – תשוקה

וצער הזהב

בערמות השיר

גם תו בודד

אחד

יאמר את ערגתי

ואם לבך שוקק

אשא יומך איתי

אל מול אגם סליחה

אל מול אגם סליחה

אכרע עלי ברכי

מי זה הניבט

בבואתי המשתקפת

משטה בי

אי אני

האם האמתי בתוך מימיו

ועד מתי אכרע?

אפשר גם לעמוד

אל מול אגם

סליחה

לרחל

ואת שבה בלאט

אל זיכרון נמלט

מערב בחדר דל

נושקת את הרגבים

ומימין אוהבים

ינוחו בלי קול על דל

ואני לבקר חוזר אליך

שוב ערב יומך

הנה שש מעלייך אלוהייך

כי בחרת את שמך

תבורכי את כי  שמך נוחל

אהבה, רחל

אם עוד צר עולמך

כזה של נמלה

כי אז צר לי כפרעוש.

ערה בי את בנומך

טווה לי עלילה

תוסיפי בלב לרעוש

לא לכל ציפור

לא לכל ציפור פרושה התכלת

לעתים שמיה אפורים

אם תגביה עוף; תמצא תוחלת

לא רק בצמרות האמירים

רואה אותך בדעתי

ולפעמים רואה אותך בדעתי
ולפעמים רואה אותך בתוך דמותי
המשתקפת
את מתעטפת
אני אוסף בך רגשות
נוטע גם שעות קשות
כאן אין מקום לחששות
רק לאורן של השמשות

מילים

מילים
כמו משבים קלים בערב קיץ
או טיפות אחרונות של גשם
רמז למשהו שהיה
או להבטחה
שטרם מומשה במלואה
יש עוד משהו עלום מאחורי
המילים

לזכר רחל ואורי

שפתיים חמות על מצח קר

היופי מריח פורמלין

והפרשות

שיד אמונה העלימה

הכינה לקראת הפרידה

עוד כמה רגעים

לפני שמסדרים את הניירת

בירוקרטיה במקום הנושא את שם אביך

וקשישה מונשמת מביטה באימה

חסרת אונים

ממתינה לתורה

מותר לבכות

אסור שיראו

אחרי עשורי התמסרות

מחכה לבן

להפקיד את גורלה בידיו

משנשמט ממנו

מה פתאום לצידה?

חבל על הכסף

כבר לא חבל

אם לא מאוחר מדי

להפקיד גם את גורלו

להתחיל מחדש

עציץ ישן מטפס ומתאקלם

איש ההתקנה כבר הלך

לארוז את הארוחה או כאן?

סתיו מתקרב

לפנות הבוקר קצת קר

רעב לשפתיים חמות

פתאום שמים מחייכים אלי

וכמו אוצר טמון בתוך כלי

ועם הרוח
שפתון מרוח

על חיוכינו בצבעי מילי

השיר הזה הוא בשבילך

אם רק תאבי

השיר הזה הוא בגללך

אם תאהבי

אוסיף לשיר לך

כל עוד יום עולה

את שִמשו תולה

והשמים ממטירים ברכה

וכמו מחושך עין נפקחה

ועם התכלת

הוצתה גחלת

אחרי הלילה שבה הזריחה

יהונתן

מי זה הפוקח את עיניו

מגלה מעט מצחור שיניו

ומתעורר

והיום עולה בנחת

מתגבר

ממזרח השמש מתגלה

בין שלבי התריס מעל השחר היא תולה

מתנה של אור מונחת

יהונתן הוא כבר נעור

והוא בולע את האור

וחיוך נותן ליום חדש

יהונתן יוצא לדהור

במרחבים שטופי האור

וכמו העולם כולו רק לו מוקדש

בחוצות הבוקר מתגלגל

אל הקצב החדש צריך להתרגל

לצחצח השיניים

ולקום

כמה נהדר כל שיבוא

להרים עיתון לאימא ממפתן מבוא

איזה יום מאיר עיניים!

סתם

סתם.

מה זה?

אפשר להחריד את טווסי הבוקר?

צווחות הקורא

בהתיישבות אחרת.

פעם הם שלטו גם כאן:

הצלילים,

הרעשים,

שברי כורכר

וכלניות.

מישהו מתעטש.

אולי זה הכלב?

החתול עוד לא מתמתח

ושיני השום טרם בקעו

מלובן.

אור גנוז

מתפשט

ונדמה כאילו סתם.

לגיטל

אם אלוהים בשמים

לך מצייר עננים

ותפקחי זוג עיניים

נים וכבר לא נים

כמה עזה היא הרוח

כמה הדרך יפה

בדמיונך הפרוע

דמות בענן צופה

עד עננים

רעננים

מבטייך

עוד הם נתלים

והם נופלים

לרגלייך

ואם ברק שוב מבליח

בין כל פילי המרום

נשיקתם אז תצליח

את הדממה לפרום

אז יהדהד ברקיע

קול פגישתם בחיבה

בוקר הרעם יבקיע

וגשם בא

עד עננים

רעננים

מבטייך

עוד הם נתלים

והם נופלים

לרגלייך

אל מלא רחמים

אל מלא רחמים

שמור תחת כנפיך

נשמתו של אהובי

ולעולמים

תמצא מלפניך

חן תפילה מפי אבי

הלילה עובר

כאב בי גובר

ואתה בשמי הנצח

התראה את כאבי

הלילה עובר

רצון בי גובר

לנשק שוב את המצח

ואזעק: אבי אבי

אל מלא רחמים

התמצא מלפניך

חן וחסד תפילתי
אל העולמים

רחבות הן כנפיך

לכסות את יתמותי

משהו שאמרה בתי בקטנותה (בגדולתה)

כשאני עצובה בגלל הכעס אז אני סולחת

ותקווה רועדת ובטוחה בכף ידי מונחת

והשמש מאירה עלי ומחדש זורחת

זו השמש של האהבה כשאני סולחת

הפרפרים שלי בוכים אתי כשאני בוכה

ואני מוצאת בלב סליחה

והם צוחקים איתי כשאני צוחקת

והשמש שלהם מיד דולקת

עמוק בתוך הלב שלי ישנו עוד לב קטן

וגם הוא אוהב לשמוח וגם הוא אוהב שירים

ואני כה נעלבתי מאחי יהונתן

אז אתמול כמעט בכיתי כשבכו הפרפרים

הכל אחד

זה לא הרגע שחלמנו אז

כי החלום הזה מזמן כבר גז

לא השמיים מובילים אותי

זהו רק כוח המשיכה

המתגבר כל כך כשאת איתי

לא מתחשב בחשכה!

אם יש בתכלת עוד מקום אחד

שבו ענן ישוט בחוץ לבד

לבן, בוטח הן הוא לא יפחד

אם בין עקבות הזמן יאבד

ולא אכפת לו אם הוא מיוחד

הרי בסוף הכל אחד

הבוקר האחר

בנאות דשא ירביצני       

רועה עדרי מחשבותי

בנהירה על פלגי מים

נשקף הבוקר האחר

גם לאיש אחד

גם לאיש אחד סוטרת השלכת
והים סוחף בִיְגוֹן מצולותיו
אך אם יִשׁמֵר הוסף יוכל ללכת
יהתל בזמן, ימשוך את שעותיו
בארצות נֵכר יד עמיתים מושטת
ובאחרות אוחזת יד ברזל
גם במקומותינו מִבְקָעִים שורטת
משלחת גורלות לעזעזאל
גם לאיש אחד הערב מתייפח
איש אינו יודע אֵי טמון ראשו
את חלומותיו הבוקר מקפח
לא ידע מתי ייקח הוא את נפשו
איך ראשו על כר יוכל לשים בשקט?
הוילון רועד ברוח כנפחד
אי משם עודך כאבוקה דולקת
מאירה בחושך גם לאיש אחד.

חסרי מולדת

רק החזה המתכווץ

זוכר את הפרדה

שלא ניתן לה זמן להיחוות

אלא ציון בתעודת הפטירה.

לבד על הרצפה הקרה

אחרי החייאה אבודה מראש

מאובן וסופג את הקור שלה

ואולי היא סופגת מהווייתך.

הו אבא!

מה נשאר שם מכל מכאוביך,

מהדמעות שהגרת כזיעת אוגוסט

בתל אביב שלא מתעכבת להסב ראשה

הרצפה שאימא הבריקה על ארבע

כבר אינה בוהקת

ועיניך איבדו את הניצוץ

אשר פרח לעולמות עליונים.

מה לך איתנו כאן?

הלוא עייפת

ורבים האוהבים, האהובים לך שם

ואנחנו כבר נסתדר.

שלוש שנים בלי השמחה בעיניך

באינך אנו חסרי מולדת

ומחפשים גבולות חדשים מעבר

לאופק הכאב בחזה המתכווץ.

I EMBRACE MY SOLITUDE

I‘m in the arms of solitude

Though I enhance my gratitude

For those times that we shared

Some common healings

We were not always scared

From broken feelings

Giving you one day

Although you won’t stay

Giving you one day

Even though you may

I say

Show me the way

I‘m in the arms of solitude

Though I enhance my gratitude

And the nights became long

Because we parted

Hence I turned to be strong

New life has started

I embrace my solitude

And enhance my gratitude

For those times that we shared

Some common healings

We were not always scared

From broken feelings

(TO IGGI)

אמא נפלה פעמיים

אמא נפלה פעמיים.

אומרים: "זו גזירה משמים".

פולין עשנה משנאת מלחמה;

מסתירה את תקוות קרני החמה.

עשן משרפות לשמים עולה;

ריח גז מקלחות-הייאוש עוד תולה.

עוד מעט תיחנק ובלי קול היא צורחת.

ופתאום, בלי סימן, והדלת נפתחת.

ושקט נורא, כי כל-כך באיחור,

הגיע גם למקלחות השחרור.

ותקום, ותצא, כי אין להתייאש,

ותהי כמו האוד המוצל מהאש.

אז חנקה צעקה בשערי דל-שפתה,

כי אין עוד פליט מאנשי משפחתה.

אמא אוהבת ואב – רב חשוב,

אחים ואחות הלכו לבלי שוב.

לבד על ספינה שהים מטלטל.

אין אוכל ומים. הגורל מהתל.

ומים, פתאום, אל שפתיה הגיש –

ותדע עמוק בליבה: הוא האיש.

הם בית הקימו; לידה חדשה.

עוברות השנים ובנים יש שלושה.

וכמו לא שבעה את מנת המרורים,

הגיעה מלחמת יום-הכיפורים.

משה, הוא בכורה, נפצע אנושות.

לא תמו, חזרו השנים הקשות.

ובנה השני, ראובן, לא יחזור.

עד כמה האל ממאן לעזור!

ומאז שבשורה על הדלת נקשה,

דבר לעצמה יותר לא ביקשה.

גזרה על עצמה ייסורי תענית.

ביום שנפל היא נפלה בשנית.

וכך מבפנים את עצמה היא אכלה.

אבד הוא לעד ותהי אומללה.

כך נשאה את זכרו, כי נותר בליבה,

וסרטן אכזרי מכרסם בקרבה.

בבוקר יום ו', בחלון מיטתה,

המו היונים כמלוות אותה.

בנשימה אחרונה, חרישית,

אמא נפלה בשלישית.

  

ב-12 באוקטובר 2007, א' מרחשוון, בשנת הששים למדינה, בעוד נר הנשמה לזכר אחי ראובן דולק, נפטר אבא במיטתו, בביתו, באותו יום בשנה בו נפל ראובן. 

אחרי הסערה

תל אביב מציפה את ריסיה

בדמעות תנין

שאחרי הסערה הגדולה.

אפור אבקה נשטף

בממטרי הזעם

ויש בזה גם ברכה.

נדמה לי שהיטבת את צווארון

הגולף

אולי יגיע זרם

חם מאיים מקריים

והים הגדול ירגע.

רגעי החסד

רגעי החסד

כמו ענן נמוג

בשמי לגונה מיוסרת

הנחבאת מפני עצמה

ומשקפת חלל אין-קץ.

הרשי לי לישר

את המחרוזת

לבנת הפנינים

על צווארך

לתפוס מעט

את זווית חיוכך

המשתקפת בהן

לרגע קט של חסד