הבוקר האחר

בנאות דשא ירביצני       

רועה עדרי מחשבותי

בנהירה על פלגי מים

נשקף הבוקר האחר

גם לאיש אחד

גם לאיש אחד סוטרת השלכת
והים סוחף בִיְגוֹן מצולותיו
אך אם יִשׁמֵר הוסף יוכל ללכת
יהתל בזמן, ימשוך את שעותיו
בארצות נֵכר יד עמיתים מושטת
ובאחרות אוחזת יד ברזל
גם במקומותינו מִבְקָעִים שורטת
משלחת גורלות לעזעזאל
גם לאיש אחד הערב מתייפח
איש אינו יודע אֵי טמון ראשו
את חלומותיו הבוקר מקפח
לא ידע מתי ייקח הוא את נפשו
איך ראשו על כר יוכל לשים בשקט?
הוילון רועד ברוח כנפחד
אי משם עודך כאבוקה דולקת
מאירה בחושך גם לאיש אחד.

חסרי מולדת

רק החזה המתכווץ

זוכר את הפרדה

שלא ניתן לה זמן להיחוות

אלא ציון בתעודת הפטירה.

לבד על הרצפה הקרה

אחרי החייאה אבודה מראש

מאובן וסופג את הקור שלה

ואולי היא סופגת מהווייתך.

הו אבא!

מה נשאר שם מכל מכאוביך,

מהדמעות שהגרת כזיעת אוגוסט

בתל אביב שלא מתעכבת להסב ראשה

הרצפה שאימא הבריקה על ארבע

כבר אינה בוהקת

ועיניך איבדו את הניצוץ

אשר פרח לעולמות עליונים.

מה לך איתנו כאן?

הלוא עייפת

ורבים האוהבים, האהובים לך שם

ואנחנו כבר נסתדר.

שלוש שנים בלי השמחה בעיניך

באינך אנו חסרי מולדת

ומחפשים גבולות חדשים מעבר

לאופק הכאב בחזה המתכווץ.

I EMBRACE MY SOLITUDE

I‘m in the arms of solitude

Though I enhance my gratitude

For those times that we shared

Some common healings

We were not always scared

From broken feelings

Giving you one day

Although you won’t stay

Giving you one day

Even though you may

I say

Show me the way

I‘m in the arms of solitude

Though I enhance my gratitude

And the nights became long

Because we parted

Hence I turned to be strong

New life has started

I embrace my solitude

And enhance my gratitude

For those times that we shared

Some common healings

We were not always scared

From broken feelings

(TO IGGI)

אמא נפלה פעמיים

אמא נפלה פעמיים.

אומרים: "זו גזירה משמים".

פולין עשנה משנאת מלחמה;

מסתירה את תקוות קרני החמה.

עשן משרפות לשמים עולה;

ריח גז מקלחות-הייאוש עוד תולה.

עוד מעט תיחנק ובלי קול היא צורחת.

ופתאום, בלי סימן, והדלת נפתחת.

ושקט נורא, כי כל-כך באיחור,

הגיע גם למקלחות השחרור.

ותקום, ותצא, כי אין להתייאש,

ותהי כמו האוד המוצל מהאש.

אז חנקה צעקה בשערי דל-שפתה,

כי אין עוד פליט מאנשי משפחתה.

אמא אוהבת ואב – רב חשוב,

אחים ואחות הלכו לבלי שוב.

לבד על ספינה שהים מטלטל.

אין אוכל ומים. הגורל מהתל.

ומים, פתאום, אל שפתיה הגיש –

ותדע עמוק בליבה: הוא האיש.

הם בית הקימו; לידה חדשה.

עוברות השנים ובנים יש שלושה.

וכמו לא שבעה את מנת המרורים,

הגיעה מלחמת יום-הכיפורים.

משה, הוא בכורה, נפצע אנושות.

לא תמו, חזרו השנים הקשות.

ובנה השני, ראובן, לא יחזור.

עד כמה האל ממאן לעזור!

ומאז שבשורה על הדלת נקשה,

דבר לעצמה יותר לא ביקשה.

גזרה על עצמה ייסורי תענית.

ביום שנפל היא נפלה בשנית.

וכך מבפנים את עצמה היא אכלה.

אבד הוא לעד ותהי אומללה.

כך נשאה את זכרו, כי נותר בליבה,

וסרטן אכזרי מכרסם בקרבה.

בבוקר יום ו', בחלון מיטתה,

המו היונים כמלוות אותה.

בנשימה אחרונה, חרישית,

אמא נפלה בשלישית.

  

ב-12 באוקטובר 2007, א' מרחשוון, בשנת הששים למדינה, בעוד נר הנשמה לזכר אחי ראובן דולק, נפטר אבא במיטתו, בביתו, באותו יום בשנה בו נפל ראובן. 

אחרי הסערה

תל אביב מציפה את ריסיה

בדמעות תנין

שאחרי הסערה הגדולה.

אפור אבקה נשטף

בממטרי הזעם

ויש בזה גם ברכה.

נדמה לי שהיטבת את צווארון

הגולף

אולי יגיע זרם

חם מאיים מקריים

והים הגדול ירגע.

רגעי החסד

רגעי החסד

כמו ענן נמוג

בשמי לגונה מיוסרת

הנחבאת מפני עצמה

ומשקפת חלל אין-קץ.

הרשי לי לישר

את המחרוזת

לבנת הפנינים

על צווארך

לתפוס מעט

את זווית חיוכך

המשתקפת בהן

לרגע קט של חסד